פרששת ויגש - יהודה ויוסף לימוד על הודיה ושליחות

יהודה – ריכוז ב"יש" והכרת הטוב

יהודה מייצג את ההודיה, ההתמקדות במה שיש (עין טובה), וההכרה בהווה ובקיים.

הודיה היא תהליך של קבלה והכרה בכך שכל מה שישנו הוא מתנה.

כפי שנאמר: "טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון" (תהילים צב, ב). ההודיה מזמנת ענווה, הבנה שהקיים הוא מתנה שאינה מובנת מאליה, ומפתחת את מידת ההסתפקות.

האדם המודה מכיר בכך שאינו המרכז, אלא חלק מתהליך גדול יותר, ומזמין שפע נוסף לחייו.

יוסף – ריכוז ב"יש" כרצון להוסיף

יוסף, לעומת זאת, מתאפיין בתשוקה להוסיף על המציאות. הוא חולם חלומות על עתיד גדול יותר.

לרוב הרצון להוסיף נובע מראיית החיסרון, מה שיוצר תסכול. אך לא כך אצל יוסף. המבט שלו אינו מתמקד במה שאין מתוך חוסר סיפוק, אלא מתוך הכרה במה שיש, תוך זיהוי הפוטנציאל לשדרוג ולהתרחבות.

כפי שנאמר: "אין הברכה שורה אלא על דבר שישנו" (תלמוד בבלי, תענית ח, א). החיבור בין הכלי (הקיים) לצינור (הפוטנציאל) מאפשר לו לגדול ולהעצים את עצמו ואת סביבתו.

שילוב בין הודיה להוספה – כלי מול צינור

כלי מכיל את מה שניתן לו ולכן סופי. כך היא מידת ההיסתפקות.

צינור אינו רק מקבל; הוא גם מעביר. ההשפעה שלו אינה מוגבלת למה שהוא עצמו מסוגל להחזיק.

כאשר אדם הופך לצינור, הוא לא מבקש למלא חיסרון בעצמו אלא להישתמש בכוחות שלו למלא חיסרון בעולם. במצב זה, ההסתפקות איננה תכלית, אלא אמצעי להפוך את הרצון למקור של שפע לעולם.

זו הדרך להתמודדת עם תסכול ומרירות

כאשר אדם מרוכז במה שאין לו לצורך עצמו בלבד, נוצרת מרירות, תחושת חוסר וריקנות.

לעומת זאת, כאשר הרצון להוסיף מגיע ממקום של שליחות והשפעה, החיסרון הופך למקור השראה וצמיחה.

כפי שנאמר: "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה'" (דברים ו, יח). הרצון להשפיע טוב משחרר את האדם מתחושת הריקנות.

הקשר לרצון האלוקי והחלומות

רצון אנושי מול רצון אלוקי:

הרצון האנושי מוגבל למה שהאדם עצמו מכיר ורוצה, מוגבל לעולם הזה. לעומתו, הרצון האלוקי חפץ בטוב בלתי מוגבל.

שהחלומות של אדם מחוברים לרצון האלוקי הגדול, הם מאפשרים לאדם להתעלות מעל המגבלות ולפעול להשגת טוב כולל.

כפי שנאמר: "כַּאֲשֶׁר יָשִׂים בְּלִבּוֹ לַעֲשׂוֹת יֵחָנוּ ה'" (משלי יט, כא). כאשר אדם חולם מתוך שליחות ולא מתוך אנוכיות, החלום מגדיל את עצמו ויוצר תנועה של צמיחה.

המסקנה: ההודיה ככלי לצמיחה ושליחות

ההודיה של יהודה מאפשרת יציבות ובניית בסיס פנימי, שמכיר בכוחות הפנימיים.

יוסף מוסיף על הבסיס הזה באמצעות חלומות, המשלבים את הכוחות הפנימיים עם שליחות חיצונית.

האדם, כצינור, מתעלה מעל הגבולות האנושיים כאשר הוא מבקש לא עבור עצמו, אלא למען השפעה והטבה לעולם.

כך, השילוב בין הודיה להוספה יוצר שלמות בין קבלה להכרת תודה לבין תנועה והתפתחות מתמדת.

כפי שאמר הרב קוק: "עצמות החפץ של היות טוב לכל, בלא שום הגבלה בעולם כלל... זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל" (אורות ישראל, פרק א).