בין שפיות לשיגעון: על הנרטיבים שמעצבים אותנו

ם עצרתם פעם לחשוב עד כמה תפיסת העולם שלכם מעוצבת על ידי הנרטיבים שספגתם מהסביבה? לעיתים נדמה לנו שאנו רואים את המציאות בבהירות, אך למעשה אנחנו שבויים בתוך מערכת אמונות שהושרשה בנו מילדות. הרבי נחמן ממחיש זאת היטב במשל התבואה המשוגעת:

"מלך אחד חזה בכוכבים וראה שהתבואה שגדלה השנה תגרום לכל מי שיאכל ממנה להשתגע. המשנה למלך הציע לשמור תבואה נפרדת כדי שיוכלו להישאר שפויים. אך המלך ענה: אם רק אנחנו נשמור על שפיותנו וכל האחרים יהיו משוגעים – הרי שאנחנו נהיה המשוגעים בעיניהם. לכן, נאכל גם אנחנו מהתבואה, אך נסמן סימן על מצחנו – כדי שנזכור שאנחנו משוגעים."

המשל הזה מציב בפנינו שאלה עמוקה: כמה מהתפיסות שלנו הן באמת שלנו וכמה הן תוצאה של "תבואה משוגעת" שאכלנו ללא מודעות? החברה שסביבנו מכתיבה לנו נורמות ואמונות, ובכך יוצרת "תיבות תהודה" – מרחבים שבהם אנחנו שומעים שוב ושוב את אותן דעות, עד שהן הופכות עבורנו לאמת מוחלטת. התוצאה? התרחקות מהעצמי האמיתי ואימוץ אני כוזב.

כדי להחזיר לעצמנו את החירות הפנימית, עלינו להכיר בכך שיש דברים שגדלנו עליהם מבלי שבחנו אותם באמת. עלינו לשאול: מה הם הגבולות הבריאים שמאפשרים לתוכן האמיתי שלנו לשכון, לצמוח ולגדול? כיצד נוכל לצאת מהתודעה החיצונית שמקדשת את החולף והזמני, ולשוב אל התוכן הפנימי שלנו?

כמו פרי הצומח על עץ – חיותו, מתיקותו ותכנו נובעים מהשורשים שמהם ינק. כך גם אנחנו. אמנם האדם הוא אין-סופי, אך עליו לזהות מהו האין-סוף האמיתי ששייך לו, ולא ללכת לאיבוד בחיפוש אחר אין-סופיות שאין לה שורש.

הרב קוק כותב בספר אורות התשובה כי התנועה הבסיסית של העולם היא התשובה – החזרה אל המקור, אל האמת הפנימית. החיפוש אחר האמת אינו מסתכם בביקורת על הסביבה, אלא בדרישה פנימית אמיצה – לבדוק היכן אנחנו שבויים בנרטיבים חיצוניים, ואיך נוכל לשוב אל עצמנו באמת.

השאלה היא, האם נמשיך לאכול מן התבואה מבלי לשים לב, או שנשים סימן על מצחנו – ונבחר לזכור?