💭 להיות ילד בעולם

על התבוננות, חסד, גבולות ואמון

השבוע ישבתי על הספה, צופה באחיינית הקטנה שלי משחקת, וחוויתי מעין התגלות פשוטה.

התבוננות אחת – והיא פתחה בי שער להבנה חדשה:

איך נראה העולם כשהאדם חי בו כילד של אבא?

היא שיחקה, צחקה, חקרה כל דבר סביבה כאילו זו הפעם הראשונה.

ואז ניגשה אליי, חייכה, ותפסה את הנעל שלי.

הנחתי לה. ידעתי שתוך רגע היא תכניס אותה לפה – ואז כבר לא תהיה ברירה, אצטרך להתערב.

והנה זה קורה. ביס קטן בקצה הנעל.

אני לוקח ממנה את הנעל, והיא מביעה מחאה קלה.

אבל הכל רגוע, מתרכך.

היא חוזרת לסקרנות, לשמחת החיים, כאילו כלום לא קרה.

ושם, בדיוק שם, התחלתי לחשוב:

האם זו לא בדיוק מערכת היחסים שלנו עם ה’?

לפעמים אנחנו מרגישים שהוא לקח לנו משהו.

התערב לנו בתכניות.

הציב גבול או שלל "נעל" שאהבנו.

אבל אולי, כמו שאני לא פעלתי כדי לפגוע – אלא כדי לשמור,

כך גם הוא – כולו חסד, גם כשזה נראה כמו דין.

הרי לו הייתי נותן לה להמשיך – אולי הייתה חולה.

אבל מצד שני – אולי דווקא זה היה מחסן אותה?אולי הייתה לומדת לקח?

המוח שואל, הלב שוקל,

ובסוף אני בוחר להתערב – לא כי אני "משחק אלוהים",

אלא כי אני לוקח אחריות.זה חסד של אמת – חסד שמוכן גם לעצור, להחזיק, להניח גבול.

והיא?

היא חיה את הרגע, ממשיכה הלאה.

בלי להיאחז. בלי לדרוש צדק. בלי לסחוב עלבון.

איזו אינטליגנציה פשוטה ועמוקה יש לילדים.

הם לא מפרשים את המציאות – הם פשוט חיים אותה.

הרגש בא – והולך.

החיוניות נוכחת.

האמון בזרימה.

ופתאום אני מבין – זה מה שאנחנו מחפשים כל כך:לחזור להיות ילדים בגוף של מבוגרים.

לשמור על נקודת מבט נקייה.

להאמין באבא טוב.

ולא רק באמונה פילוסופית – אלא באמון חי.

כשאנחנו מתבוננים כך, משהו משתנה.

ההגדרה של "להיות מבוגר" לא חייבת לכלול פנים קשות, דאגה תמידית וציניות.

אפשר להיות מבוגר – ולהאיר פנים.

אפשר לקחת אחריות – ולשמור על חיוניות.

וזה משתלם לטווח הארוך.

💡 איזו היא דרך טובה שיבור לו האדם?

רבי יוחנן בן זכאי שאל את תלמידיו במסכת אבות:הם עונים:

 עין טובה, חבר טוב, שכן טוב, הרואה את הנולד… אבל לבסוף פוסק: לב טוב – זה כולל את הכול.

כי הלב – כשהוא פתוח, נקי, חי – הוא זה שמכוון את המחשבות, את המעשים, את הדרך. והשכל? הוא רק משרת נאמן של הלב.

לב בשר, לא לב אבן. לב של ילד – אמיתי, מתמסר, חי בעולם של אבא.

📌 לסיכום:

• החיים מזמנים לנו אינספור רגעים קטנים של התבוננות.

• בכל אחת מהן מסתתר שיעור גדול.

• ההזמנה היא להקשיב, לשאול:

• מה אני לומד על עצמי, על אלוהים, על החיים – דרך מה שקורה לי עכשיו?

וברגעים האלה, התודעה מתחילה להתכוונן –

ממחשבות של שליטה, להסכמה עם הזרימה.

ממאבק על המציאות – לאהבה כלפיה.

וזו כבר התחלה של חיים אחרים.