מהי התנועה של שלום?

לעיתים קרובות אנחנו חושבים על שלום כעל היעדרה של מלחמה. שאם מדינות רבות עוצמה יקטינו את מאגרי הנשק שלהן, יהיה לנו שלום. אבל אם נביט בכלי הנשק, לעומקם, נראה אותנו. את הדעות הקדומות שלנו. את הפחדים. את העיוורון. גם אם נעביר את כל הפצצות שבעולם אל הירח, שורשי המלחמה עדיין שם. בלבבות שלנו. בתודעה שלנו. ובמוקדם או במאוחר נייצר פצצות חדשות. לעבוד למען השלום משמע לעקור מליבנו את המלחמה, מלבנו ומלבבות האנשים סביבנו. להתכוונן למלחמה, לתת למיליוני אנשים את ההזדמנות להתאמן יומם וליל בהרג בלבם, משמע לזרוע מיליוני זרעים של אלימות, של כעס, של תסכול ושל פחד, שימשיכו לעבור הלאה, בכייה לדורות. (קטע מאת תיך נאט האן)

את הקטע הזה כתב תיך נאט האן, אני מביא אותו פה, כדי לעורר את תשומת הלב, להתמרה שהקטע קורא אליו התמרה לאהבה. אני זוכר, איך לפני 10 שנים, אולי טיפה יותר, ראיתי סרט, בסרט היה קטע בן 10 שניות מתוך נאום של ג'ידו קרישנמורטי, בנאום קרישנמורטי אמר, המהפכה שאנחנו מכוונים אליה היא מהפכה של אהבה, הקטע תפס אותי, מצאתי את עצמי משוטט ברחבי האינטרנט עד שמצאתי את הנאום המלא, שם הוא הסביר לי שכל מה שאני צריך לעשות זה פשוט להתבונן פנימה ולראות איפה אני לא אוהב, להביא לשם תשומת לב, לגלות למה אני לא אוהב? מה בי אני לא מוכן לקבל שאני משליך כעס ושנאה על המראה? מהם הדברים שמלהיטים את האלימות שלי? רק משם יבוא שלום אמיתי, מזה שאעשה את העבודה האישית שלי ואתמיר את הכעס והשנאה שלי לאהבה, זה כבר יכה גלים בסביבתי אם אני אעשה את העבודה הזו בכנות.

"אנחנו נפגשים אומרים שלום אבל חושבים מלחמה" (בינט אל פאנק), כל העת נלחמים בתוך עצמנו, אפילו לא באחר, אימצנו דפוסים של דחייה עצמית, של התניית האהבה לעצמנו לצורך זה שנצליח, יש לנו איזה משוואה לא מודעת שאם נאהב ונקבל את עצמנו אנחנו נשב בבית ולא נעשה כלום לא נגיע לאף "הישג" שאנחנו רוצים, המרחב הפנימי שלנו אלים, אנחנו לא מוכנים להיות בנחת שלווה ושלום. אז בואו נשים לב, נשים לב שאנחנו מבקשים שלום אמיתי בתוכנו, מזינים את עצמנו במוטיבציה חיובית ואוהבת, עכשיו הזמן לשים לב לדפוסי המלחמה שיש בנו, להתאמן בלא להגיב מתוכם אלה לענות בדפוסי שלום.

בהקשר זה הרשו לי לספר לכם את סיפורו של החוואי הדרום קוראני הוואנג דאה קוון (Hwang Dae-Kwon). הוואנג היה מפגין אנטי-אימפריאליסטי מיליטנטי בשנות ה-80, פעילות מסוכנת בתקופה ההיא של החוק הצבאי. ב1985 הוא נאסר ע״י המשטרה החשאית ועונה במשך שישים יום עד שהודה בריגול לטובת קוריאה הצפונית. אז הוא נשלח לכלא. שם בילה את שלוש עשר השנים הבאות בבידוד. באותו זמן חבריו היחידים הוא מספר היו הזבובים, עכברים, ג׳וקים וכינים איתם חלק את התא, יחד עם העשבים של חצר בית הסוהר. החוויה הזו הפכה אותו לאקולוגיסט ומתרגל של אי-אלימות. הוא הבין, כך הוא מספר, שהאלימות אליה התנגד היתה מראה של האלימות בו.

העקרון הראשון שלו עבור אקטיביסטים היא לשמור על לב שלו. באחת ההפגנות האחרונות, שורה משטרתית מצוידת היטב באמצעים לפיזור הפגנות התקרבה למפגינים. הוואנג צעד לעבר אחד השוטרים ועם חיוך גדול נתן לו חיבוק. השוטר היה מבוהל - הוואנג מספר שהוא ראה את האימה בעיניו. השלווה של הוואנג הפכה את האלימות לבלתי אפשרית עבור אותו שוטר. בכדי שזה ״יעבוד״, השלווה חייבת להיות כנה ועמוקה. החיוך חייב להיות אמיתי. האהבה חייבת להיות אמיתית. אם יש כוונה לעשות מניפולציה, לחשוף את האחר, להציג את הברוטליות בעזרת הניגוד לשלום הפנימי, אז עוצמת החיוך והחיבוק יהיו חלשים בהרבה.

לקרישנמורטי היה גם תרגול ברור שהוא הציע בכמה מספריו שקראתי עם השנים, לפני שאתה הולך לישון, תריץ את מה שעשיתי היום, עבור על היום שלך בצורה לא שיפוטית ותשאל את עצמך, מאיזה מניע עשיתי מה שעשיתי? זה הכל רק הבא תשומת לב ליומך ולמניעים שלך. אגיד מראש שהתירגול הזה יכול לעודד דפוסים של אשמה ושנאה עצמית, כמו אוף עוד פעם עשיתי מעשה "טוב" כדי להרשים, כדי לייצר לי תדמית, אני כזה עצלן. שימו לב לדפוסי האשמה האלו אבל אל תוסיפו להם אש הם יתעדנו ויעלמו. כך אתם תראו איך תשומת הלב שלכם מתרחבת וכך גם אהבתכם. מוזמנים לנסות בעצמכם ולראות.

בקשו שלום ורדפהו