איך מתאמנים בלשחרר?

שמתי לב, אני נמצא במרדף אחר דברים חיצוניים. הגיע הזמן לשים לזה סוף. אני לא מוכן להיות ברדיפה יותר בעולם הקפיטליסטי הזה, מה אני יכול לעשות? לקחתי החלטה. גם זה פתרון חיצוני וגם כאן הסיפור מתפרק לי מול העיניים. אז עליתי מדרגה מבחינת המודעות , אני כבר רואה את המציאות שאני מייצר. אבל הנטייה שלי היא לחזור אחורה ולהמשיך באותו קו, והמציאות לפעמים לא נותנת לי את האופציה הזו היא מחייבת אותי להתמודד ברמה בה אני נמצא. כלומר כבר הבנתי שאני לא רוצה להיות ברדיפה אז אני מנסה ליצור סיפור אחר שלא מונע מתוך חוסר ורדיפה. אבל אם גם הוא מונע מחוסר ורדיפה הוא יתפרק לי מהר מול העיניים. בסוף זה לטובה מהכאב הזה אני צומח, קשה לזכור כשזה כואב.

המציאות אומרת לי, אתה לא תמשיך לזרוע מתוך מקום של חוסר מתוך התכוונות חיצונית אל המציאות. תטפח התבוננות פנימית, זהו סידרם של הדברים. אי אפשר להפסיק לרדוף דרך פתרון מתוך אותו עולם, אז משהו מחזיר לי את הבנות האלו לפנים ומבקש תתקשר איתי ישירות. מבקש ממני להתמודד עם חוסר ודאות, אם אי ידיעה, להיות בלא ידוע, אני רוצה לעבור למציאות ״אחרת״ כביכול מתוך המציאות שאני מכיר, להחזיק עדיין את המציאות המוכרת לי ולא לשחרר עד שאהיה שם. אך כדי לפגוש במציאות המתחדשת ברגע אני חייב לעזוב את המוכר. תהליך ההתפוררות הזה כואב מאוד אך הכרחי.

מזכיר לי דימוי מעולם הקרקס. אמן הטרפז קופץ בין שני הטרפזים, המעבר בין הטרפזים מחייב אותו לעזוב לגמרי טרפז אחד ולהיות לכמה רגעים ללא אחיזה באוויר, עד שיתפוס את הטרפז השני. אם ירצה להמשיך להחזיק בטרפז הראשון לעולם לא יוכל להגיע לטרפז השני, הוא חייב לאזור אומץ ולשחרר אחיזה, להיות בבין לבין הזה בלא נודע. רק כך יוכל להגיע למחוז חפצו, הטרפז השני. המוח לא תמיד מוכן לשחרר הוא רוצה להחזיק את הטרפז הראשון ולספר לעצמו שהוא בטרפז השני, ההתפרקות שאני חווה ממחישה לי שאני כבר עזבתי את הטרפז הראשון. (לא שהגעתי לשני)

נראה לי שנותר עוד דבר אחד, והוא לשחרר את התודעה שעדיין מחזיקה בטרפז הראשון. כי המיינד מחזיק אותי (תרתי משמע, הכוונה פיזית) כבן ערובה כדי שאשלים את הרצונות שהוא מייצר. כמו כשבת הזוג עושה משהו שאני לא אוהב, אז אני יוצר תסכול או כעס כדי לגרום לה בעקיפין לא לעשות את זה שוב, או כדי לגרום לה לעשות את רצוני. משאיר את עצמי בן ערובה של הרעיון שנוצר בראשי, מייצר תחושה ומצב הוויתי לא נעים בהווה, אני לא מסוגל לחוות את זה שוב (המיינד אומר לי, אני חייב לעשות הכל כדי שזה לא יחזור על עצמו, היא עוד תצטער על כך ועוד כל מיני מחשבות) כשיש התפרקות המיינד אוהב לחזור אחורה ולהאשים, להגיד זה היה אמור להיות אחרת ועכשיו אני תקוע, לא מסוגל לקיים את רצוני, ככה אני עבד. הרי יש לי אין סוף אפשרויות. בגלל שנשללה האפשרות המועדפת עלי, אני לא מוכן לראות את כל שאר האפשרויות. אם נחזור לרגע לדימוי הטרפז. הטרפז אליו הייתי אמור לקפוץ נעלם, יש עוד מיליון טרפזים אחרים אבל אני אשאר על הטרפז הנוכחי עד שאמצא את הטרפז ההוא שכבר נעלם. לכן חשוב להרפות מהרעיון הישן ויפה שעה אחת קודם.

מזכיר לי משל נפלא על שיחרור והרפיה ששמעתי מסטיבן פולדר, בהודו הם פיתחו שיטה ללכידת קופים, הם לוקחים אגוז קוקוס ועושים לו חור בגודל מדויק שהקוף יכול להכניס ולהוציא את היד ממנו רק שהיא רפויה, בתוך האגוז הם שמים בננה וממסמרים את האגוז חזרה לעץ, כשהקוף מגיע הוא מכניס את היד הרפויה בקלות לאגוז, תופס את הבננה ואז שהוא בא להוציא את היד הוא תקוע, היד שלו קפוצה, מה הוא צריך לעשות כדי להישתחרר? פשוט לעזוב את את הבננה, להרפות את היד ולהוציא אותה, אבל הוא לא יעשה את זה ולכן יכלא ויהיה בשבי או ימות, טוב לשים לב מתי אני הקוף הזה שמחזיק בננה שעתידה להכניס אותי לשבי.

שחרור הוא, אימון לחיים, אנחנו כל היום מקבעים את נקודת המבט שלנו ושוכחים שי עוד אין סוף אפשרויות, כופים את האמת שלנו על האחר או על המציאות ומייסרים את עצמנו בכך, אז אני מציע את הדרך הבאה כדי להתאמן בשחרור בהשראת לאו מזן הביטס

שים לב המחשבה מקובעת - שים לב, אם יש במחשבה נוקשות, האשמה, נטייה להתווכח או להיעלב, היצמדות לרעיון, נכון או לא נכון, צדקנות. התקשורת שאני מקיים מורידה ומקטינה, אני מחפש את הדרך הנכונה היחידה שאפשרית.האם דרך ההתבוננות שלי, צרה, נוקשה, דביקה או לא מקבלת? כל אלו סימנים שאני לא מוכן לשחרר.

אז תחילה נתאמן בלשים לב שאנו מחזיקים משהו, נרצה להיות טובים בלהבחין בכך.

שים לב למתח בגוף - תבחין איך הגוף מגיב, זה כיווץ הנע לרוב מהבטן לחזה ועד הראש, הוא קורה לרוב שאתה חושב שאתה צודק והאחר טועה, שמה שאתה רוצה צריך לקרות, שים לב לזה. הנתיב המרכזי של הגוף שלך נחסם, איתו נחסמו כל אפשריות ההתבוננות.

קח נשימה מודעת - מלא את עצמך בחמצן, תזכיר לעצמך, אתה יכול לנשום בחופשיות.

תרפא את הגוף הפיזי- הלב של האימון הוא להרפות פיזית. כדי להיות מסוגל לשחרר יש להרפות את השרירים התכווצויות שתופסים אותך. אתה בעצם תפוס פיזית על ידי הרעיון. הבא את תשומת לבך אל הבטן (אתה יכול לעשות את זה ממש עכשיו) תנשום עמוק ותרפה, תרכך, תמשיך לנוע על הנתיב המרכזי ותשחרר שים לב מה קורה בחזה, מה קורה בצוואר בראש, אפשר להכל להרפות.

פתח את המודעות, היה מודע לסביבה - אחרי שאתה רפוי (יכול להיות שתצטרך לחזור על פעולת הרפיה כמה פעמים) אתה יכול לפתוח את המודעות מעבר לגוף הפיזי, שים לב למרחב שמקיף אותך, לחפצים לאנשים מסביבך, לאורות ולצלילים, פתח את המודעות.

תתוודע למרחב & שים לב לאפשרויות - כשאתה פתוח למרחב, אתה שם לב שיש מקום לעוד אפשרויות, המוח פתוח לכך, לא צריך להיות להיות צודק, לדעת את הדרך הנכונה, אפשר לתת למה שקורה לקרות, להיות חלק מהכל, יש בזה קסם, הקסם של לא לדעת. תן לאפשרויות לצוף, בלי לדעת מה נכון.

תראה את היופי השורשישבדברים - עכשיו שכבר אין קיבעון לדרך שלך, למה אתה חושב שצריך או אמור לקרות, אפשר להביט בעיניים טובות על העולם, על הסביבה, מתוך הריקות, נוצר מקום לאמת להיכנס, למציאות כפי שהיא, להערכה של היופי, של הרגע הזה, של בני האדם ושלך.

תצעד קדימה עם הפתיחות ללא נודע - מהמקום הרגוע, המוח כבר לא מקובע, עם הפתיחות ללא נודע, קח את הצעד הבא באין ידיעה. אתה לא יודע מה אמור לקרות, אתה לא יודע מה או מי צודק, אז בוא תגלה את זה! אתה לא יודע מה נכון או לא נכון, תחקור! אתה לא יודע את התשובות, רק מחזיק שאלה בליבך ונע לתוך אפשרויות.

זו דרך ארוכה והיא דורשת , זמן ואימון רב, היופי הוא שאפשר לעשות את זה בכל רגע, יש הזדמנויות רבות להתאמן. עם זאת מומלץ, לפנות זמן קבוע (אני ממליץ בסוף יום) לשבת ברוגע ולראות למה נתפסתי ולהתאמן על לשחרר את זה. האימון הזה מאפשר לנו לצאת מהדפוסים הקבועים של נפרדות, של דאגה עצמית ולחזור למקום הפשוט שמתפעל מהעולם ורואה אין סוף אפשרויות.